האלוהים החילוני |
Design, Editing, and Production: TellerBP
© July 2026 TellerBP. All rights reserved
תודות
תודה לכל אנשי הרוח, הסופרים, המדענים, הפילוסופים, הפסיכולוגים, ממציאי השפה, היוצרים, אנשי החינוך, אנשי החברה, היסטוריונים, אנשי הדת ומתנגדי הדת שהביאו אותנו עד הלום. תודה לכל אדם שפגשתי במסע חיי, שהיווה חלק בלתי נפרד ממי שאני, שלימד אותי אם מרצון ואם לא, אם בכוונה ואם לא, אם בחדווה ואם לא, את סודות החיים. כל אחד ואחת היו מראה לפנימיות שבתוכי ושימשו לי למדריכים, מורים וסייעים, להתפתחות הפנימית, לחקירה העצמית ולהבנת המציאות האמיתית.
תודה להורי ולמשפחתי שתמכו בי לאורך חיי, בכתיבת ספר זה והוצאתו לאור.
תודה למורי הרוחני המסור, רפאל, שליווה אותי שנים רבות במסעי לשחרור מסבל אנושי וגילוי האמת, שתמך בי בכתיבת כתבים אלו, הרעיונות שבהם ולשתפם ברבים.
תודה לאדריכל החיים, שברא בי לב חומל, שכל ישר וכוח התמדה ואפשר לי לחוות את החיים במלואם, לשתף את חסד הקיום, את אושר החיים ולפעול למען אחוות בני האדם.
הקדשה
הספר מוקדש לכל עם ישראל, שעובר מבחנים קשים מנשוא, מימי קדם ועד ימינו אנו, ואף על פי כן, למרות הכל, אינו אומר נואש לעולם, אינו נכנע לעולם, אינו מאבד את האהבה, האחווה, את החן ואת החסד, את השאיפה למציאת האמת, את הרצון לשנות את העולם ולעזור לכל אדם, באשר הוא אדם.
הקדמה
אלוהים, כמונח מודרני, נקשר לפחד, כפייה, אשמה, איסורים, טקסים, שפה, מנהגים ומלחמות, כל אלה הם סימפטומים של הרעש שדבק למילה. למעשה מרבית בני האדם לא התרחקו מאלוהים, מהחסד, מהצדקה, מאהבת האדם, מהחיבור לטבע, מהאמונה בטוב, אלא מן הדימוי הצר, המפחיד, המוסדי או הילדותי של האלוהים. התרחקות החילוניות מאלוהי הדת, הייתה צעד ראשון בדרך לאלוהים עמוק יותר, אלוהים שאינו דורש לבטל את השכל הישר, שאינו דורש לבטל את חירות האדם, שאינו דורש לבטל את האותנטיות, את הרב-גוניות או את הדממה הפנימית.
הספר הזה אינו מבקש להוכיח את אלוהים, מאחר שאלוהים אינו מבקש להוכיח את עצמו ובידי בני האדם לעולם לא תהיה דרך מלאה להוכיח אותו. הספר מאפשר שפה חדשה ושיח חדש המכווינים את האדם החילוני אל אלוהי האמת, תיאולוגיה חדשה ולא דתית הפותחת שער חדש לאנשים עם אמת חדשה. האלוהים הוא השם שאנו נותנים למה שמופיע מעבר להסבר המדעי, מה שמעבר לשליטה האנושית, מה שמעבר לאגו, מה שמעבר לשפה, לדממה מאחורי הרעש, לחסד שמתגלה בדיעבד, למזל, לצירופי המקרים, לחוקיות הפיזיקלית, לחוקיות הביולוגית ולחוקיות הכימית של היקום, לזרימה שממשיכה גם כאשר האדם מתנגד לה.
אלוהים החילוני הוא ניסיון לפתוח שער חדש להמונים, לא שער דתי ולא שער אנטי דתי, אלא שער אנושי. גישת אלוהים החילוני משחררת, האדם אינו חייב לקרוא לכל התופעות הללו "אלוהים", שכן כבר קרא להן בשמות שונים, הקוסמוס, הטבע, הדטרמיניזם, אבל אם את או אתה זיהיתם את הדממה שמתחת למחשבה, את הסנכרון המיוחד של החיים, את המזל, את צירופי המקרים, את הטוב המיטיב, את החסד, את האהבה, את החוקיות הפועלת למעננו, את החוקיות של היקום, הנדמה כיצירת אמנות שתוכננה מראש, את היופי שבאי-הוודאות, ייתכן שכבר פגשת את אלוהים, רק קראת לו בשמות אחרים.
המסע של הספר, כמו מסע האדם, מתחיל בכאב, מן הסיבה הפשוטה, אדם המלא בעצמו ובטוח שהכול בשליטתו, למעשה כבר ויתר על קיומו של אלוהים ומתקיים כאילו האגו שהוא אוחז בו הוא האל, בעוד אדם שנשבר בידי החיים והמציאות, מקבל ומבין כי שליטתו על המציאות מוגבלת וכך למעשה, מכין את עצמו ככלי לחיפוש האמת ולקבלת רעיונות חדשים. אדם לא מחפש את אלוהים כשהכול נדמה בשליטתו, הוא מחפש כשמשהו נשבר, כשמישהו עוזב, כשחלום מתפרק, כשהמוות מתקרב, כשהלב מרגיש שחרב עליו עולמו, שם בדיוק מתחיל השחרור האמיתי: לא להאמין לכל כאב כאילו הוא אמת סופית, אלא לשאול מתוך עדות ודממה, האם אני באמת יודע מה הדבר הזה בא ללמד אותי או להעביר אותי בחיי?
מתוך השאלה הזאת נפתח השער לעדות, עדות אינה עוד רעיון פילוסופי בלבד, עדות היא מה שנשאר מאיתנו כאשר אנחנו מפסיקים לשפוט כל תופעה בחיינו כאילו הייתה אמת מוחלטת, כאשר אנחנו מפסיקים להתנגד לזרימה של החיים, מפסיקים להקשיב לאגו, מפסיקים להאמין לפחדים ומחשבות שאינן בשליטתנו. עדות אינה בחירה בזרימה, שכן אדם בעדות הוא הזרימה. עדות היא יסוד האדם, כאשר הוא משתמש בעקרון המטא-קוגניציה ורואה את עצמו, את רצונותיו, מחשבותיו, דחפיו ודעותיו מתוך עדות שאינה נצמדת לאגו, אלא ממקום גבוה המתבונן בדברים מבלי לשפוט. עדות היא הדממה שמתחת לרעש הרעיונות, התיוגים והמחשבות. עדות היא דרך המאפשרת לאדם להפוך לכלי המאפשר זרימה.
הספר הזה נכתב עבור מי שיכול להודות בקול ברור, שאינו יודע הכול, שאינו מחזיק בכל האמת ואינו יכול לדעת את סודות הקיום, כפי שהמדע אינו יודע הכול. עבור מי שמוכן לשאול האם המציאות שבה הוא חי בנויה מאשליות של אגו, מחשבות, רגשות ופענוחים, האם מה שקראנו לו סוף היה רק שינוי צורה, האם מה שקראנו לו צירוף מקרים היה למעשה חלק מסנכרון עמוק עם רצון הבריאה.
בשונה מהאלוהים הדתי עליו שמע האדם החילוני, האלוהים החילוני הוא פשוט זווית מבט נוספת לאותה תופעה עליונה, אך זווית טהורה ונעימה, אוהבת, מלאה בחמלה, מקבלת את כל בני האדם כפי שהם ולא דורשת מהם להשתנות. האלוהים החילוני אינו מבקש מהאדם ללבוש בגדים מיוחדים, להתפלל במילים שאינן שלו או להקשיב לרעיונות המתנגדים לאהבה, שכן אלוהים החילוני הוא חומל, אוהב ומקבל את כולם כפי שהם.
כילד, זיהיתי ייחודיות בעולם, כאשר ראיתי וחוויתי תופעות שלא היה בידי להסביר, ראיתי את צירופי המקרים כקסם ייחודי שאלוהים זיכה אותי לראות. את הצלחותיי כשחקן מצטיין בשחמט, זכייה במדליות וגביעים, ראיתי כיד אלוהית שאיפשרה לי. אך עם השנים נפגשתי עם העולם, נפגשתי עם הציניות, האגו, הביקורת והזלזול של החברה, כך שעם הזמן השפעת הקסם פחתה והשפעה ה"אני" גברה. נהגתי לקרוא לעצמי "אתאיסט" מתוך מקום של מרד, מרד בדת, מרד באלוהים ומרד בהכוונה. מרד הדת האישי שלי נתן לי זווית שכלתנית, מדעית ומדידה שבה ראוי לבחון את הדת ואת אלוהים, אך המרד החזיק עד גבול מסוים, עד אשר הגוף והנשמה מרדו בי, ונאלצתי למצוא פתרונות חלופיים, מאחר שהרפואה המערבית פשוט לא מצאה פתרון פרט לפתרונות הרגילים: עוד ניתוח, עוד כדורים, עוד תלות ועוד סבל. בזכות המשבר שחוויתי, נדרשתי ליצירתיות על מנת להציל את חיי, וכך התחיל המפגש שלי עם הפנימיות, עם מדיטציה, עם העדות ועם אלוהים.
לאחר שהצלחתי באמצעות מדיטציות עמוקות להפחית כאבים שנבעו מבלטים מרובים בעמוד השדרה, מניתוחים שעברתי במהלך חיי ומכאבים שמיטב הרופאים לא הצליחו לאבחן במלואם, הבאתי את גופי להתחיל בתהליך את ריפוי באמצעות תנועה, התחלתי לתרגל יוגה באינטנסיביות עד שהפכתי למדריך יוגה לילדים. אל היוגה הוספתי אימוני דואינג וצ'י קונג, הליכות מרובות וחשיפה לשמש.
לצד זאת, למדתי רפואה מזרחית ובדגש על הרפואה הסינית, שהקיבה היא המוח השני, שאני הוא מה שאני אוכל. בהמשך התמקדתי בשחרור התודעה מהיקשרות לתופעות ולסבל, למדתי בודהיזם, סטואיזם וטאואיזם, לצד תורות נוספות. התחלתי לבחון את מחשבותיי, דעותיי, דחפיי ורצונותיי באמצעות העדות, כנשמה עליונה שמסתכלת על הגוף והנפש הגשמיים, שרוצה להבין וללמוד את עצמה.
כיום, אני נמצא במצב הבריאותי הטוב ביותר שבו הייתי מאז לידתי, גופי חזק יותר, גמיש יותר ובריא יותר מאז ומעולם, אינני מקיים ולו טקס אחד הקשור לדת כזאת או אחרת, אך אני מקבל עליי את הצניעות, את העדות, את החסד, את הברכה ואת ההכוונה האלוהית, מתוך מפגש עם המציאות, מתוך מפגש עם התופעות, מתוך מפגש עם הקסם האלוהי, ומתוך מקום שלם, אמיתי וכנה.
בספר זה לא תמצאו דרישה אחת לקיום מצווה כזאת או אחרת על מנת לפגוש את אלוהים, הדרישה היחידה היא להבין, להשכיל ולקבל מתוך מקום פנימי את הענווה האנושית אל מול הטבע והקיום, תוך שמירה על פתיחות מחשבתית וקבלה של הטבע האנושי והאלוהי.
מושגי מפתח
מטא-קוגניציה: יכולתו של אדם לחשוב על מחשבה.
עדות: יכולתו של אדם לראות ולהבין את עצמו מבחוץ, אילו מחשבות, רגשות ודחפים מפעילים אותו בכל רגע נתון, המביאה את האדם אל יסודו הנקי ואמיתי, ללא אגו.
רעש: מחשבות, רגשות, תקשורת מוסדית, רשתות חברתיות, דעות.
מטוטלת: תנועה של זרימה אישית או חברתית של בעד ונגד ביחס תופעות חיים.
מטאפיזי: מושג פילוסופי המתאר דברים שאינם נתפסים בחושים הפיזיים או שאינם ניתנים להוכחה מדעית.
פרק ראשון
השם לא אשם
"כל שם אשר אתן לו, יהיה רחוק משמו האמיתי" מתוך דאו דה ג'ינג, ספר הדרך והסגולה מאת לאו דזה ממייסדי דרך הדאו העתיקה
השם אלוהים מעורר אצל האדם החילוני התנגדויות רבות, הוא בא עם מטען היסטורי, תרבותי, משפחתי ופוליטי. עבור חלק מן האנשים היא מזכירה רעיון קדוש, עבור אחרים היא מזכירה כפייה, פחד, סמכות, אשמה או טקסים מנותקים. לכן, לפני שמדברים על אלוהים, צריך לשחרר את המילה מן הפרשנות שהמחברקה אליה.
אלוהים אינו חייב להיות דמות, הוא אינו חייב להיות קול סמכות חיצוני, הוא אינו חייב להיות מערכת חוקים, רשימת דרישות או מנגנון של חטא, כעס, עונש ופרס. ראוי לדבר על אלוהים כשם שאינו ניתן לתיאור מלא: אדריכל החיים, האינסוף, היקום, הפרדוקס, המזל, הסנכרון, הטבע, המתמטיקה, הסדר, המסתורין, הדממה, המקור, התנועה, החסד או הברכה. כל אחד מן השמות האלה אינו ממצה את אלוהים או מתאר את מהותו המלאה, אבל כל אחד מהם מצביע לעברו ומוסיף המחברך נוסף לתיאורו.
כאשר האדם החילוני אומר "אני לא מאמין באלוהים", לעיתים הוא אינו מתכוון בהכרח שאין שום עומק למציאות, שאין צירופי מקרים מעבר להסבר הרגיל, שאין קסם או ניסים בחיים, אלא הוא מתכוון שאינו מאמין באלוהים שסיפרו לו.
אני אינני מאמין באלוהים שמפחיד אותי, אינני מאמין באלוהים שמבקש ממני לוותר על השכל הישר והלב, אינני מאמין באלוהים שמזוהה רק עם מוסד, חוק, לבוש או קבוצה, אינני מאמין באלוהים חמור מזג או נקמן, אינני מאמין באלוהי מלחמה, זהו סירוב בריא המנקה את הפרשנויות השונות שניתנו לאלוהים לאורך עידנים. מכאן יכולה להיוולד שאלה חדשה, האם יש אלוהים אחר שאפשר לפגוש, לא דרך פחד, לא דרך מחשבות ולא דרך מערכת חוקים מורכבת או טקסיות אינסופית, אלא דרך הדממה?
האלוהים האמיתי מתחיל בדיוק שם, הוא אינו מחזיר את האדם אחורה אל צייתנות אלא מזמין אותו קדימה אל התפתחות אישית, אותנטיות, בחירה, עדות, דממה וענווה. ענווה אינה הקטנה של העצמי, אלא הכרה בכך שהשכל האנושי אינו מחזיק בכל הידע הקיומי, שהשכל האנושי אינו יכול להבין את כלל התופעות במלואן והאדם אינו אחראי בלעדי לתוצאות החיים. האדם מבין פיזיקה, אך אינו מחזיק את כל הידע הפיזיקלי, האדם מבין בביולוגיה, אך אינו מחזיק בכל הידע הביולוגי, האדם מבין בכימיה, בפסיכולוגיה ובמוח האנושי, אך אינו מחזיק בכל הידע של אלו במלואם.
האדם רואה את השינויים בעולם, אך אינו רואה את הדרך המלאה שהובילה אותנו לשם, האדם רואה את החוויה אבל לא את כל המשמעויות שלה, האדם רואה את העכשיו אבל לא את העתיד שעוד לא התקיים. כפי שאתם קוראים את העמוד הנוכחי בספר, הסופר כבר מכיר את כל הסיפור, כך, בעוד אנו חיים בהוויה ובחוויה, אלוהים כבר מכיר את כל הסיפור האישי שלנו.
לעיתים, האדם הציני זועק, העובדה שאין לנו ידיעה אינה מחייבת אלוהים נמצא שם, אך גם אינה מחייבת שאלוהים אינו נמצא. זהו הרצון של האדם להאמין שהוא אלוהים, שהוא ברא את אלוהים, שהוא השליט היחיד והמנהל היחיד של חייו, מתוך תקווה ורצון להרגיש ביטחון וודאות בעולם של אי-ודאות, אך בעצם חשיבה זו, האדם נוטל על עצמו הרבה מעבר ליכולותיו, דומה הדבר לאדם שזורק קובייה ומתחייב שתיפול על המספר שהוא רוצה, וכאשר היא תיפול על מספר אחר, יראה בכך את אשמתו המלאה, אך לכל אדם זה ברור, שהאדם רק יכול לזרוק את הקובייה.
אלוהים החילוני אינו נגד דת, הוא גם אינו בעדה, אלוהים אינו בוחר צד בסכסוך, הוא מאפשר לכל בני האדם לראות חלקים ממנו בדרך שבה הם בוחרים, אך האדם שבעדות מבין שכל סמל יכול להיות שער לפנימיות ולחיבור, וכל סמל יכול להפוך גם לצל של אמת ולרעש שדבק במקור ובמהות, כפי שתפילה יכולה לפתוח את ליבו של אדם, היא יכולה גם להיות מנוכרת, יבשה וחסרת רגש. הלכה יכולה לכוון, אך גם יכולה להפוך במהרה למערכת של הפחדה המבוססת על חוקים בלתי ניתנים ליישום בידי אף אדם.
החילוניות המוחלטת מרגישה לרבים כמו שחרור האדם והחזרת השליטה לחייו, אך היא גם מביאה איתה ריקניות, חוסר אמונה, חרדה מאי-ודאות וציניות הפועמת מאגו אנושי הבטוח שהוא האלוהים. הבעיה אינה הדת ואינה החילוניות המוחלטת, הבעיה החלה כאשר בני האדם החלו להיצמד לצללים ולצורות, במקום למהות, לדוגמאות במקום לרעיונות, לחיצוניות במקום לפנימיות.
לכן הספר הזה מבקש להחזיר את המילה אלוהים למרחב הפנימי, לא מתוך כוונה שכל אדם יאמץ אותה, אלא מתוך כוונה שאף אדם לא יפחד ממנה. האדם רשאי להשתמש בתופעות ודימויים כמו הטבע, האינסוף, הדממה, החסד, היקום, התודעה, הסדר בכאוס, סנכרון, המזל וצירופי המקרים, אבל אם יום אחד יגלה שכל התיאורים הללו מצביעים על אותו ערך עליון, אולי יצליח להשתחרר גם מכבליו שלו, ויוכל לתאר את כל אותן תופעות פשוט במילה אחת, אלוהים, בלי להרגיש שבגד בעצמו.
אין כוונת הספר לטעון כנגד דת כזאת או אחרת, כי ככלל, הדתות הן רק עוד דרך שבה האדם מחפש את אלוהים, את אותו מקור התופעות, על כך נאמר בבהגווד גיטה, בכל דרך שבה תבקשוני בה אתן את מבוקשכם, שכן אין דרך אחת להבין, לחקור, ללמוד, ולפתח את הדעת בענייני אלוהים, אך בספר זה אנחנו מכוונים אל הדממה הסופית, אל זרימה קלילה ונעימה עם החיים, לא אל המשך לעיסת הרעיונות והדעות.
מאז שהאדם אכל את פרי הדעת, דעתו מוסחת הנה והנה, רעיונות, דעות, דרכים להסביר את התופעות, ניסיונות לכמת אותם, בעד ונגד, טוב ורע, אך אלו רק סימפטומים של רעש, של צללים ושל מסך עשן על גבי הדממה, שכן הדממה דומה לגן עדן, כי בה האדם חי עם אלוהים ולא עם דעתו.
בספר זה אנחנו מכוונים את האדם בחזרה אל גן העדן, בחזרה אל התמימות, בחזרה אל המקום הנקי, בחזרה אל המקום האמיתי והנכון, בו האדם אינו דורש תשובות וממלא פערים באשליות, אלא מאפשר לשאלות להישאר שאלות, לאי-וודאות להישאר באי-וודאות, לתודעה לחזור לגן העדן.
פרק שני
כאב
"אין דבר שהוא טוב ואין דבר שהוא רע, חשיבה עליו, הופכת אותו ככזה" מתוך המחזה המלט, מאת ויליאם שייקספיר
אדם נפרד ממישהו שהוא אוהב וחושב שחרב עליו עולמו, הגוף מתכווץ, הנשימה הופכת שטחית, הראש חוזר שוב ושוב על אותם משפטים ומריץ סצנות כאילו היה עורך קולנועי, הלב מרגיש כאילו המציאות עצמה פגעה בו, אלוהים בגד בו ורוצה ברעתו, ברגע הזה הכאב נראה מוחלט, אין עתיד, אין מרחב, אין אפשרויות, יש רק כאב.
אבל אם נסתכל בזה בעדינות, נגלה שמה שאנו קוראים לו כאב אינו הדבר עצמו, כאב הוא הופעה בתוך מערכת. הגוף שולח אותות שהמוח מפרש, על אלו המוח מציף זיכרונות פחדים וחרדה מהעבר המוכר. הדמיון מצייר עתיד, והאגו ממסגר את הכול בניסיון להגן על עצמו. הכאב נחווה, אבל הוא אינו המציאות במלואה, הכאב הוא תרגום של המציאות דרך כלי מסוים ברגע מסוים.
אפילו כאב פיזי, שנדמה לנו מוחלט, למעשה אינו מוחלט כלל, הוא עובר דרך קולטנים, רשתות עצביות, במוח ומשתנה בהתאם למשמעות שאנחנו מעניקים לו. אנשים שאיבדו גפה מדווחים שלעיתים הם מרגישים את הגפה החסרה כאילו היא עדיין שם, בבתי חולים ובצבא משתמשים במורפיום על מנת לווסת את סף הכאב, נשימה מדיטטיבית יכולה להפחית את עוצמתו של הכאב, שינוי תשומת הלב יכול להעלים את הכאב במקרים מסוימים.
אם כך, ראוי להתייחס לכאב כמנגנון עתיק בגוף האדם, מטרתו להתריע למוח שישנה בעיה שיש לשים לב אליה, במקרה שבו אדם הוכש על ידי נחש, הכאב חשוב להישרדותו המיידית, כשכאב מופיע במטרה להציל את חיינו, הוא חשוב, והכאב אכן נועד למקרי חירום.
אך גם במקרי חירום, למדנו כי השאלה לפצוע היכן כואב לו לא בהכרח תניב תשובה מלאה, שכן פצוע אינו מרגיש את כל הפציעות שבגופו, ולכן על החובש למשש את גופו של הפצוע באופן מלא, את גפיו, מסת הגוף והראש, משום שגם במקרה החירום הקשה ביותר, האדם אינו יודע בדיוק איפה כואב לו. מכאן חשוב לזכור שכאב הוא הודעה, הוא גל של מידע, הוא תופעה חשמלית, כימית ותודעתית, אך לא בהכרח פסק דין סופי של המציאות.
כאשר אנחנו רואים ילדים צעירים מועדים ונופלים נפילה קלה ולא מסוכנת, ברגע הראשון של הנפילה הם מסתכלים עלינו, המבוגרים, ורק אז בוכים ומתלוננים על כאב בלתי ניתן לכימות, ראו זאת כמראה לעצמנו, לעיתים אנחנו כואבים כדי לקבל אישור מהסביבה, כדי לקבל נקודות זכות, כדי לזכות בחמלה, אך כאשר מסתכלים על כאב באופן הזה, האם הוא לא אשליה?
כאשר אני טוען שהכאב הוא אשליה, אין הכוונה שהוא לא נחווה, האדם באמת מרגיש, הדמעות באמת יורדות, הגוף באמת מגיב, אלוהים רק יודע את הכאב שחוויתי, אבל במהלך הדרך הבנתי שהאשליה היא בכך שהכאב מציג עצמו כאמת מוחלטת, הכאב משתלט על הגוף, על התודעה ופועל מתוך האגו, הוא מבטל את כל יתר הרגשות והתחושות, הוא קובע חד משמעית שהוא החשוב והצודק מכול.
אדם בעדות מזהה את הכאב ומבין, הכאב הוא תופעה, הודעה, גל, הכאב חולף בתוך מרחב החיים והוא לא מרחב החיים. לכן, השאלה הראשונה אינה איך להעלים את הכאב, אלא איך להפסיק להאמין שהכאב מספר את כל האמת. אדם יכול לכאוב בלי להיסגר, הוא יכול לבכות בלי להאמין שהעולם נגמר, הוא יכול להרגיש נטישה בלי לדעת אם זו באמת נטישה או הכנה לעתיד טוב יותר, הוא יכול לחוות שבר בלי לדעת אם השבר הוא סוף סיפור או שער נוסף, הוא יכול להרגיש כאב פיזי שנועד להתריע לו היכן שהאדם צריך לעבוד, אילו שרירים תפוסים, אילו מפרקים לא נעו תקופה, אילו מחשבות תקועות ואילו רגשות עמוקים נשמרו ולא השתחררו, כל אלו נשארים בגוף ומאותתים לנו, לעיתים באמצעות כאב ולעיתים באמצעים אחרים.
ברגע שהאדם מקבל על עצמו את האמת לגבי הכאב, הוא נותר למעשה מול אי-ודאות ממנה ניסה להימנע, מאשליית שליטה על חייו, האדם מבין שגם רגשותיו אינם שליטה אלא היעדר שליטה, ואז עולה השאלה מדוע בא הכאב?
ישנן שתי תיאוריות מובילות שממלאות את הפער, האחת טוענת כי התופעות הן הסתברות חסרת הכוונה, מקריות, צירוף מקרים, אקראיות, או כמו שאומרים "פשוט קרה". התיאוריה מניחה שהכוח והשליטה באשליות ובמציאות הם בידי האדם, הרואה עצמו כמעט כאל, הפועל במרחב של אקראיות.
התיאוריה השנייה מסלילה אותנו להבנה שכאב בא להתריע, ללמד, להודיע, לספר ולהזכיר לנו דבר ששכחנו. בידינו ליצור משמעות והבנה עמוקה יותר ביחס לכאב, על מנת לשפר את חיינו, בידינו לשמור על תמימות לגבי הדברים שאינם בידיעתנו ובשליטתנו, ההבנה שיש הסבר ויש סיבה שאנחנו צריכים לשאול ולבחון עדיפה ונכונה יותר מן התפיסה של אקראיות חסרת אחריות, שכאב הוא למעשה פתח להתפתחות וחיבור עמוק יותר עם הפנימיות, פתח שנפתח בכוונה.
אילולא הייתי סובל מכאבים עמוקים במהלך חיי, מבלי להתייחס לאבחנות רפואיות, לא הייתי לומד מעולם יוגה, טאי צ'י, צ'י קונג, קונג פו, מדיטציה, ספרות רוחנית, תורות ותיאולוגיות וככל הנראה לא הייתי כותב ספר זה מעולם.
בתחילת ההתפתחות הרוחנית האישית, לא ראיתי בכאב ברכה או חסד, אלא דמיון לאיוב, שנענש שלא בצדק, אך צדק במקרה זה הוא נקודת מבט זמנית, שכן על פי הסיפור, איוב זכה לבסוף לחיי אושר ועושר מופלגים וחי חיים ארוכים לאחר שנבחן שוב ושוב על ידי אלוהים. לכן במבט לאחור, אני יכול רק להודות על הכאב שאלוהים הביא בדרכי, הכאב שפיתח אותי, הכאב שגידל אותי, כי הכאב הפך אותי למי שאני.
האדם לרוב חכם בדיעבד, כאשר זווית המבט שלו מתרחבת, לאחר שהוא חווה את התפתחות התופעות, לכן ספר זה שואף להביא את הקורא לחשיבת בדיעבעד מבעוד מועד, מבט מפוכח על המציאות.
פרק שלישי
סבל
"יש הרבה סובלים בעולם, אבל אין סבל" טיק ניאט האן, נזיר בודהיסטי מזרם הזן
סבל מתחיל כאשר הכאב מקבל סיפור, כמו עונה בסדרה טלוויזיונית או סרט פעולה, שככלל, ניזון ממחשבות ומתקיים במוחו הקודר ומחשבותיו של האדם בלבד. ככל שהאדם בוחר בכיוון העלילתי לסדרה שבחר אם במודע או שלא במודע, הוא ימשיך לפתח אותה כאילו הייתה מפעל חייו. על מנת להצדיק את תחילת המחשבה, את פגיעות האגו, את ההצדקה למעשינו, האדם בונה שכבה על גבי שכבה, לבנה על גבי לבנה, של רבדים של מציאות שאינם מתקיימים כלל, אלא במוחו בלבד.
מבחינת פעילות המוח, ככל שנשקיע תשומת לב באותן מחשבות סביב הסיפור שבנינו, אנו למעשה מזינים את הנוירונים של אותו סיפור ומחזקים את המחשבה הראשונית, את פגיעות האגו וההצדקה שלנו, מבלי לשים לב, אנו יוצרים מעין גלגל של הזנה של הסיפור שכלל לא רצינו, שכלל לא ביקשנו ובסופו של דבר, מתקיים רק במוחנו.
האדם נוהג לראות אי הצלחה כמו כישלון, ולא כמו הגנה מפני דרך לא נכונה, הוא נוהג לראות פרידה כאסון, ולא כמרחב לצמיחה, הוא רואה מוות כסוף, ולא שינוי צורה, הוא רואה כאב וסבל כאלמנטים רעים ולא כמקפצה להתפתחות אישית. האדם ממהר לקבוע שהחיים נגדו, שאלוהים אם קיים כלל, נגדו גם כן, שלבטח 'שמור לו מקום בגיהנום', אך כל אלו הם דימויים נוספים למרד שלנו באלוהים, למרד שלנו בהכוונה ולמרד שלנו בהשגחה, מתוך פירוש לא נכון ומוקדם, של התופעות שאנו חווים, תופעות שהמוח ממסגר כסבל.
הסבל הוא המקום שבו האגו הופך לסופר, הוא לוקח רגע בודד בזמן, מצייר סביבו עבר ועתיד ומכריז על משמעות סופית. הרי האדם אינו יודע מה יקרה בעוד שנה, אך הוא כבר מיהר לפסוק, הוא אינו יודע אילו דלתות צפויות להיפתח לו, אך הוא כבר מתאבל על אלו שנסגרו, הוא אינו יודע מה אלוהים מסדר מאחורי גבו, אך הוא כבר מאשים את המציאות.
רוב הסבל האנושי אינו נולד מן האירוע עצמו, אלא מן האמונה שאנחנו יודעים מה משמעות האירוע על חיינו ומה השלכותיו. אדם יכול להיפרד מאדם שאהב היום, רק כדי לגלות בעוד שלוש שנים שהפרידה הייתה הדבר שהכינה כל אחד מהם לאהבה אמיתית, בוגרת ונכונה יותר. אדם יכול לא להתקבל לעבודה ולגלות כי הדחייה הצילה אותו מחיים שאינם שלו, אדם יכול לאבד את מסלול החיים שחשב שנועד לו, רק כדי לגלות שהלך לאיבוד כדי להימצא ולהגשים את עצמו הגבוה והאמיתי.
כאשר האדם בתוך הסיפור, הוא נבלע בידי הסיפור, ולא רואה את המרחב המלא, הוא אינו רואה את הכאב, אלא הופך לכאב, הוא אינו רואה את הפחד, אלא הופך לפחד, הוא אינו רואה את המחשבה, אלא הופך אליה כאמת מוחלטת, כל אלו הן היקשרויות לאגו ולזהות שנועדו להמשיך את סיפור האגו שלנו, שתמיד מצדיק מדוע אנו מי שאנחנו. כך האגו, מונע מאיתנו להתפתח מעבר אליו, הוא מנסה לשרוד כפי שכל דבר בטבע שואף לשרוד.
ברגע שבו האדם מבין שכואב לו, אך הוא אינו יודע עדיין את משמעותם והשלכותיהם של הדברים, הוא מבין שקרה דבר, אך אינו יודע כיצד ישפיע הדבר על עתידו, הוא כבר משיג חירות, מתוך קבלת יסוד אי-הוודאות, לא כדבר נורא, אלא כדבר נפלא המאפשר לאדם להישאר תמים וסקרן, כיצד יתפתחו חייו, מתוך סקרנות ואי-ודאות ולא מתוך ניסיון אלים לשלוט במציאות.
מתוך החירות הזאת האדם מוצא את הדממה, מאחר שאינו מזין יותר את סיפור הסבל שהאגו יצר, המחשבות הרודפות נעלמות, כי המוח מתחיל להבין שסבל הוא סיפור ולא אמת מוחלטת, כך האדם מוצא נחמה ומעמיק את הדממה. בדממה הזאת מתחיל המפגש עם אלוהים.
תרגול: להפריד כאב מסיפור
כתבו אירוע כואב, אך תאר את מה שקרה, בלי פרשנות.
כתבו את הפרשנות שהאגו הוסיף לסיפור.
כתבו האם הסיפור יכול להתקיים עם פרשנות אחרת? מהי הפרשנות?
כתבו האם זהו סוף הסיפור, או שזו רק מסקנה מוקדמת?
עדות האדם אינה מוחקת את סיפור הסבל בכוח לא טבעי, היא פשוט אינה נלחמת בו, היא עדה אליו, העדות רק רואה את הסבל ומתבוננת בו.
ברגע זה נוצר מרווח בו האדם יכול לשאול, מי זה שרואה את הכאב? מי זה שרואה את המחשבה? מי זה שרואה את הייאוש? אם אני יכול לראות אותם כעד, אולי אותם רגשות ומחשבות אינם אני? אולי אני אינני הסיפור, אלא חלק מהמרחב בו הסיפור מופיע.
זהו סוד הדברים, הסבל אינו הוכחה לכך שהחיים רעים, הוא סימן לכך שהאגו האמין בסיפור מוקדם מדי, תפר לו עתיד שאינו ידוע ומשמעות שאינה מוכחת.
כאשר הסיפור נחלש, נפתחת פרצה בה האדם יכול להתקיים לא מתוך מסקנה סופית, אלא מתוך פתיחות, סקרנות ותמימות לגבי העתיד לבוא.
ברגע שאדם מקבל עליו את התמימות, הסקרנות והפתיחות, מתוך הבנה שאינו יודע מה צפוי לו בעתיד שיבוא בעוד דקה כפי שאינו יודע את העתיד שצפוי לו בעוד שנה, הוא מאפשר ליסוד עמוק לתפוס מקום וצורה בתוכו, יסוד האמונה.
פרק רביעי
רוע
"הלב הוא כמו גן, ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה, אילו פרחים תבחר לגדל בו?" סידהארטהה גאוטמה בודהה
המילה רוע היא אחת המילים הכבדות ביותר שהאדם משתמש בהן, היא מעניקה לאירוע או לאדם משמעות סופית ומוחלטת וצובעת את כל הסיפור בצבע שחור אחיד. מחשבת הרוע טוענת שהדבר הזה לא היה צריך לקרות, הדבר הזה עומד בניגוד לחיים, הדבר הזה חסר תכלית, חסר חסד, חסר תיקון, אבל האם האדם באמת יודע את כל אלו בזמן אמת?
כאשר אנו רואים רק רגע אחד מתוך רצף אינסופי, קל לקרוא לו רוע, פרידה נראית כמו אובדן סופי, מחלה נראית כמו עונש, דחייה נראית כמו השפלה, כישלון נראה כמו סגירת דרך, אבל אם מסתכלים על חיים שלמים, מתגלה פעמים רבות דבר אחר לחלוטין, כי מה שנראה כרע היה הכנה, מה שנראה כעיכוב היה סנכרון, מה שנראה כסוף היה למעשה רק התחלה, ומה שנראה ככואב היה למעשה תנועה של תיקון פנימי.
חשוב לזכור שאין בכוונתנו להצדיק פגיעה, אלימות, ניצול או עוול, אלא פשוט לא לתת לתופעות האלו לשלוט בתודעה עד סוף ימי חיינו ולהסית אותנו ממסלול חיינו הייעודי והמסונכרן.
אין פירוש הדבר שהאדם צריך להיות אדיש, בעולם הצורה יש פגיעות, אחריות, חוק, חברה, גוף, משפחה ומעשים שיש להם השלכות ותוצאות, אך האמת היא, שאין לנו שליטה על התוצאות וההשלכות באופן מוחלט, אלא רק על הפעולה שאנו עושים, בתקווה שהיא תשיג את התוצאה הרצויה לנו. לפיכך, האבחנה בדבר כרע היא לעיתים קרובות פסק דין בטרם עת. אדם שמתמכר בקלות למוצרים ומעשים הפוגעים בגופו ונפשו, יכול לראות אי זרימת כסף כ"רע", בעוד אלוהים מונע זאת מתוך שמירה. האדם רואה את המשבר, אלוהים רואה את הפתח, האדם רואה את ההוויה, אלוהים רואה את המתמטיקה ואת ההסתברויות. זהו ההבדל בין אגו לעדות, האגו שופט מתוך אי ידיעה אמיתית, מתוך ניחוש, מתוך השלכה רגשית, מתוך היסטוריה מחשבתית, מתוך פגיעות עתיקה, בעוד העד אינו ממהר לחתום את האירוע במסגור סופי, הוא רואה תנועה של הטבע, הוא רואה במקום עיכוב הכנה, במקום אי בהירות מדוע קרה מקרה, העד שואל האם אני באמת יודע את תפקיד הדבר בתוך דרך החיים שלי?
במובן זה, רוע הוא לעיתים קרובות השם שהאדם נותן לחלק מסרט, כאשר הוא שוכח שמדובר בסצנה אחת מחייו ומחליט שכבר יודע את כל קו העלילה. אבל החיים אינם סצנה, אלא רצף של אירועים, מחשבות, רגשות ותנועה טבעית של הקיום, אלוהים פועל מתוך המכלול שהאדם אינו מסוגל לראות ואינו יכול להבין.
תובנה זו נועדה לשחרר את האדם, לשחרר מהכאב, מהסבל, מהרצון שלנו שהמציאות תתאים לסיפור העלילתי המדויק שכתבנו, מבלי להבין, שיש סופר נוסף לחיינו, שכתב סיפור הרבה יותר טוב מהסיפור שאנחנו חושבים עליו, סיפור שמתאים לנו, סיפור שנועד לנו.
אם נבין זאת, לא נהפוך קרים יותר, אלא להפך, נהפוך אמיתיים יותר. נוכל לפעול בתוך העולם, לתקן, לעזור, למנוע פגיעה, ובו בזמן לא לשנוא את המציאות, לא להילחם איתה, ולא לנסות להסיט את נהר החיים ממסלולו. כך, יוכל האדם להודות בענווה משחררת, "אינני מבין הכול", "אינני רואה הכול", "אינני יודע הכול", ממקום אמיתי וכנה, שלאדם אין כדור בדולח מגלה עתידות, או יכולת קריאת מחשבות או ידיעה מוחלטת בדבר הרוע שעליו מלין, וכך יישאר האדם עם השאלה: מהי הסיבה שאלוהים שם את הדבר הזה, בחיי, תוך שמירה על זיכרון, שבכל רגע ורגע בחיים, העולם יכול להשתנות מן הקצה, אל הקצה.
עם זאת, חשוב להזכיר כיבדב עוולות העולם מכאיבות, גורמות לכאב ולצער רב, אך הן אינן רשאיות לשלוט בחיינו עד קץ ימינו. בימינו הן מתרחשות בעולם מתוך חוסר סנכרון רחב, כאשר מסות של בני אדם למעשה יצאו מסנכרון האמת ומוחם התמלא ברעש הרחוק מפנימיותם המזוקקת. כאשר מסה של בני אדם תעבור את התהליך הרוחני הנכון המועבר בספר זה, החברה האנושית תדחוף מחוצה לה את הרצונות והצרכים המובילים לקיום העוולות, כחלק מטבע החיים, טבע ההתפתחות וטבע האדם.
פרק חמישי
מוות
"העולם מיוסר על ידי מוות, אך החכמים אינם מתאבלים, לאחר שלמדו את טבעו של העולם" סידהארטהה גאוטמה בודהה
מוות הוא מושג שמפחיד את האדם המודרני יותר מכל מושג אחר, יותר מכל תופעה, יותר מכל מחשבה. בתרבות המערבית המודרנית, המוות נתפס כסוף מוחלט, הגוף מפסיק לתפקד והחשמל בו פוסק, אופיו של האדם ונשמתו נעלמים, הקשר בעולם הפיזי נחתך והחיים ממשיכים. אם זו ההנחה המערבית, זה רק טבעי שהמוות הפך למונח המתאר אימה ופחד, אבל אולי ההנחה הזאת עצמה היא מקור הפחד.
ראוי להביט במוות מזווית אחרת, טבעית יותר, כפי שבטבע אין מוות מוחלט ואין סוף, יש שינוי, יש עונות, יש לידה מחדש, ואף בחוקיות הפיזיקה חומר לא נעלם אלא רק משנה צורה. כך, אולי מה שאנו קוראים לו מוות, הוא רק הרגע שבו אנו מתנתקים מהגוף והחושים שלנו, ואנו עוברים ממרחב פיזי ותודעה פיזית למרחב מטאפיזי ותודעה מטאפיזית.
אך כאשר אנו מבינים שאלוהים הוא השתקפות כל תופעות החיים, מוות אינו דבר נפרד מאלוהים, הוא שער בתוך הקיום אל מרחב מעבר לקיום התופעות והצורה. במקום המילה מוות, יותר נכון להשתמש במילה מעבר, מאחר שתנועה מיוחסת למעבר בין צורות, מעבר בין המרחב הפיזי למרחב מטאפיזי. תופעת המעבר איננה תופעה שהאדם יכול או יודע לתאר במלואה, לכן היא לנצח תישאר במרחב אי הידיעה והסוד.
משכך, אין צורך להוכיח טענה זו, אלא די בקבלה ופתיחות לאפשרות של מעבר ושינוי, במקום סוף. אם המוות אינו סוף, אז גם האבל משנה צורה, הוא עדיין כואב, כי הצורה האהובה אינה כאן כפי שהייתה, אבל הכאב אינו חייב לקבוע עלילה מבוססת על אי-ידיעה ולהחליט שהחיים נגמרו. האדם יכול להבין את האמת, הקשר השתנה, הצורה התחלפה, אני עדיין אוהב ואני עדיין אהוב, רק שהאהבה הזו ממשיכה מעבר למה שהעיניים שלנו מסוגלות לראות.
כאשר האדם מאמין שהמוות הוא סוף מוחלט, הוא נאחז בגוף כאילו הגוף הוא תמצית האדם, כאשר הוא מתחיל לראות את החיים כתנועה, הוא מבין שגם מה שנראה שינוי קיצוני וסוף עשוי להיות מעבר. כמו מים שהופכים לאדים, כמו גל שחוזר לים, כמו נשימה שיוצאת מאיתנו ואינה נעלמת אלא חוזרת למרחב הגדול.
אלוהים החילוני אינו דורש מן הקורא לקבל מיד תפיסה חדשה, הוא מזמין אותו לבדוק האם ההנחה שהמוות הוא סוף היא באמת ידיעה, או רק אמונה חילונית חזקה מאוד המבוססת על אי ידיעה. אם זו אכן אמונה, אפשר להניח לצדה אמונה נוספת, שאולי המוות אינו במובן שהאגו חושב, אולי יש מעבר, אולי יש תנועה, אולי החיים גדולים מן הצורה.
האדם הרוצה לבחון הנחה זו, יכול ורשאי בכל עת ובכל רגע נתון, לפנות למי שהכיר שעברו מהמרחב הפיזי, לפנות בשפה פשוטה ואותנטית, לשאול, לבקש ויקבל.
עליו לשמור על אמונה פנימית, פתיחות דעים ותמימות, שכן יקבל את המסר והתשובה לו חפץ, אך אם מוחו עסוק וטרוד ותשומת ליבו נעה בפראות, לא ישים לב לאמת שמנסה להיכנס בדלת ביתו.
פרק שישי
המטוטלת
כל הסטה חזקה מנקודת האיזון יוצרת אנרגיה שמבקשת לחזור אל המרכז, כאשר התנועה משתחררת, האינרציה נושאת אותה גם אל הצד הנגדי חוקי הפיזיקה
אף אדם לא בחר היכן להיוולד, הוא לא בחר את הוריו, את הדי־אן־איי שלו, את השפה הראשונה ששמע, את הטראומות שספג, את החיבוק שקיבל או לא קיבל, את החברה בה גדל שהגדירה לו מושגים כמו נורמלי, אהבה, כוח, פחד נכון ולא נכון או הצלחה. הוא לא בחר את כל ההיסטוריה שזרמה דרכו לפני שנולד ואת הסביבה שאליה גדל, הוא מופיע בעולם כתוצאה של אינספור תנועות שקדמו לו.
אין פירוש הדבר שאין אחריות, אבל ככל שאנו רואים יותר סיבות, אנו מבינים יותר ונרגשים פחות. ככל שאנו רואים את המטוטלת של האדם, המשפחה והחברה, אנחנו יכולים להתחבר לרגש החמלה, להבין שהדבר שמניע את העולם הוא למעשה תוצר של אינסוף משתנים שקדמו והובילו לכך. תובנה זו תעזור לנו לעצור את המטוטלת בזמן ולהפסיק את התנועה שלה.
יסוד תנועת המטוטלת מלמד אותנו שכאשר אנו מותחים מטוטלת לקצה אחד ומשחררים, האנרגיה הקינטית שתתקבל תוביל את המטוטלת לקצה השני. כך, פועלת תנועת הטבע על בני האדם, החברה והמדינות. כאשר תנועה אחת מושכת לקצה נקבל קצה שני, כאשר אדם נפגע נקבל אדם פוגע, כאשר השיח מקצין בקצה אחד, השיח מקצין גם בקצה השני. אפשר להצביע על כל אירוע או תופעה חברתית ארוכת שנים ולהבחין שקיימת תנועת מטוטלת בפעולה. אך לעיתים, מה שנדמה כמו אמירה קטנה או דבר פעוט, יכול לעורר גם תנועת מטוטלת פנימית. לשון הרע, גם אם נדמה שהוא מוצדק ונכון בעינינו, למעשה מתחילה תנועה של מטוטלת של בעד ונגד. רגשות כגון כעס, שנאה, פגיעות, יוהרה, קנאה מפעילים את המטוטלת מאחר שהם מעוררים תגובה נגדית, אנו עלולים להרגיש כעס רב כלפי אדם אהוב, רק על מנת להרגיש בושה כנגד אותו כעס. נרגיש פגיעות, על מנת להרגיש קרבה, נרגיש יוהרה שתוביל במוקדם או במאוחר לענווה.
על מנת ליטול את העצמאות והאחריות חזרה לאדם, ראשית נדרשה ההבנה כי ברגע שאנו מניעים את המטוטלת הפנימית שלנו, אנחנו מחייבים תנועה נגדית, לכן נדרש האדם לפעול מתוך זרימה וללא התנגדות. כל פעולת התנגדות לתופעות שחווה ורואה האדם, להן הוא נותן פירוש של טוב או רע, בטרם עת כפי שהבנו, גוררות תנועת מטוטלת נגדית.
משכך, האדם נדרש לפעולה פשוטה אחת, קבלה. על האדם לקבל באופן מוחלט ושווה נפש, את כל תופעות החיים, אלו שאהב ואלו שלא, אלו שכיבד ואלו שלא, אלו שהזדהה עמן ואלו שלא. על האדם לקבל על עצמו קבלה מלאה ומוחלטת של הקיום האנושי, של נהר החיים, מתוך הבנה עמוקה שאין בידינו לשנות את נהר החיים, אלא רק את עצמנו. אין הכוונה שעלינו לקבל את עוולות הקיום, אי סדר ואי צדק, אלא רק לקבל את מציאותן בחיינו, כתופעה, ורק מהנקודה הזאת, ממקום נקי ומשוחרר, יכול האדם להתחיל לפעול לסדר, לצדק ומניעת העוולות, כאשר בידו ההבנה שפעולותיו נדרשות להאט את המטוטלת ולעצור אותה.
כאשר האדם מחליט לחיות מתוך קבלה, הוא למעשה מנטרל את פעולת המטוטלת הפנימית האוטומטית שלו, המופעלת מתוך התנגדות לתופעה כלשהי. כאשר האדם מחליט לחיות מתוך עדות לשרשרת הסיבות שהובילה את האדם שפעל, ולא את המעשה בלבד, הוא יכול להשתחרר מהרגשות המלווים למשמעות שנתן לתופעות.
האדם נולד לתוך צד אחד של מטוטלת, מגיב אליו, מקצין לצד השני ומעביר את התנועה הלאה. כאשר האדם חי בלי עדות, הוא מאפשר למטוטלת הפנימית לנוע עקב השפעת מקרים חיצוניים להם הוא מתנגד. כאשר האדם חי מתוך עדות וקבלה מלאה של נהר החיים והתופעות, הוא אינו נדרש כלל להגיב לדבר והמטוטלת שלו הופכת יציבה והשפעות חיצוניות מאבדות אחיזתן בה.
חמלה ומחילה, מאפשרות לאדם שחרור מן האשליה שהוא רואה את כל הסיבות להתקיימות תופעה כזאת או אחרת בחייו. התובנה כי קרה משהו בתוך עולם של סיבות שאינני רואה במלואן אך בידי לעצור את התנועה של המטוטלת, באמצעות חמלה ומחילה ודרך קבלה מלאה שאין בידינו לשנות את נהר החיים, אלא רק את עצמנו.
פרק שביעי
אגו
"לבש את האגו כמו בגד רופף" סידהארטהה גאוטמה בודהה
האגו הוא מנגנון הישרדות, תחפושת שאנחנו לובשים כדי להתמודד עם המציאות לאור ניסיון החיים שלנו במטרה להשיג את הדברים אותם אנחנו שואפים להשיג: אהבה, כבוד והימנעות מבושה, תחושת שייכות, הכרה, נראות, הכרה בהצלחה על פי הגדרות החברה, לא להיענש, לא להינטש. האגו למד מהעולם מה נהוג, מה נכון ולא נכון על פי מדדי החברה ועל פי נורמות הסביבה, סביב עקרונות אלו האגו בונה דמות שנועדה להתאים את עצמה לחברה.
אחד למד להיות חזק, אחר למד להיות חכם, אחת למדה להיות יפה, אחר למד להיות מצחיק, אחת למדה להיות שקטה, אחר למד להיות מצליח. כל אלו אינם שקר מוחלט, אבל אינם אמת מלאה. אחד האתגרים הגדולים של החיים, הוא הבנה שכישלון והצלחה הם שניהם אשליה המופעלת בידי אותו מנגנון, אגו.
לעיתים, האדם שוכח שהאגו הוא תפקיד, שכבת הגנה המופעלת על פי עקרונות אותו אדם פירש לצדק או אי צדק, נכון ולא נכון. האגו, כמו כל הדברים בטבע, שואף לשרידות, לכן הוא מנסה לשכנע אותנו שהוא זה אנחנו: אני המקצוע שלי, אני ההצלחה שלי, אני הכישלון שלי, אני מי שאוהבים או לא אוהבים, אני מי שננטש, אני מי שצריך להוכיח, אני מי שחייב לשלוט, וכך מתחילה הדרמה האנושית.
האגו חי בהשוואה תמידית, איך אני נראה ביחס לאחרים, מה חושבים עליי, האם ניצחתי, האם הפסדתי, האם אני ראוי, האם אני פועל בדרך הנורמה החברתית, האם אני עומד בסטנדרטים החברתיים והאם אני "לפני" כולם או "מאחורי" כולם. האגו אינו מוצא מנוחה לעולם, קיומו תלוי בתופעה והתנגדות לה, אם העולם מאשר אותו, הוא מתנפח, אם העולם דוחה אותו, הוא מתכווץ.
על מנת שהאדם יחזור לשליטה על חייו, הוא מתבונן על האגו באמצעות העדות, החומלת ואוהבת. כך האדם אינו שונא את האגו, הוא אינו נלחם בו, הוא מבין אותו, הוא מכיר בו וברצונות שלו. האגו פועל מתוך רצון להשיג, מתוך חוסר, מתוך צורך, רצון לא להרגיש נחות לאחרים, רצון להגן על רגשות מהם האדם מנסה להימנע. העד רואה את האגו, כמנגנון הגנה המעכב התפתחות, המאביס מחשבות ואשליות על המוח במטרה לשמור על הישרדותו.
ניתן לדמות אגו למים הממלאים כלי חרס, ככל שהאדם מלא יותר באגו, כך הכלי שבו פנוי פחות לקבל מידע חדש ורעיונות חדשים, ככל שהכלי מתרוקן מאגו, כך כלי החרס פנוי לקבל רעיונות חדשים ותובנות חדשות. כאשר האדם מזדהה עם האגו שלו, הוא הופך לכלי שאינו פנוי לקיבולת, האגו ממלא אותנו בפחדים, רצונות, דימויים, "אני כזה גדול", "אני כזה חזק", "איך עשו לי את זה", ומונחים נוספים מנסים לצייר אותנו כאל שאין לפגוע בו לעולם. כאשר האדם חוזר לעדות, האגו אינו חייב להיעלם בכוח, הוא פשוט מפסיק להיות זה שמניע אותנו, זה שקובע בשבילנו, זה שחושב בשבילנו.
ענווה, היא רגש עוצמתי שמצליח להפחית את כוחו של האגו ולמנוע ממנו גם לעלות לשליטה מוחית כשרוצה. ענווה מתוך שלמות פנימית, מתוך הבנת המציאות המלאה כפי שמובאת בספר זה, מתוך ידיעת אי-הוודאות ואי השליטה המוחלטת, אך ענווה ממלאת, שלא מפחיתה ממעשי או ממי שאני, אלא רק מעצימה אותם בשקט, בעדינות וברכות.
עולה השאלה, אם האדם אינו מחשבות שחולפות, אינו הפצעים שחווה, אינו רגשות שעוברים בגופו, ואם האדם אפילו לא התפקיד שהאגו בנה לו, מה נותר?
פרק שמיני
איפה אלוהים
"הדאו הוא כמו ריק, אך בהפעלתו אין לו סוף" מתוך דאו דה ג'ינג, ספר הדרך והסגולה מאת לאו דזה
אלוהים אינו נעלם מן העולם, הרעש שמסתיר אותו נעשה חזק. האדם המודרני חי בתוך שדה בלתי פוסק של מסכים, חדשות, דעות, פחדים, השוואות, דרישות, מסקנות, אידיאולוגיות, מחשבות ותובנות. הוא מוקף ברעש בלתי פוסק, לכן קשה לו לשמוע את הדממה.
הרעש אינו רק חיצוני, הרי גם אדם שיושב בחדר שקט יכול להיות מלא רעש, מחשבה רודפת מחשבה, פחד רודף פחד, זיכרון רודף זיכרון. "מה יהיה?", "מה אם?", "למה זה קרה?", "מה חושבים עליי?", "איך אני מתקן?", "מה עליי לעשות" וכדומה. בתוך הרעש הזה, אלוהים אינו יכול להישמע, לא מפני שהוא רחוק, אלא מפני שכלי החרס מלא.
גם דת יכולה להיות רעש, כאשר הסמל מחליף את המהות, כאשר הטקס מקבל משמעות גדולה מאלוהים, כאשר העשייה נובעת מפחד, כאשר התפילה הופכת לרשימת מכולת לאגו, הופכת הדת להסתר של האלוהים שעליו היא מצביעה. גם חילוניות מניבה רעש, באמצעות ציניות, חומריות סגורה, ביטול כל מסתורין, אמונה שהאדם מבין הכול רק משום שהוא יודע להסביר חלקים.
משל המערה של אפלטון מזכיר שהאדם רואה צללים וחושב שהם האמת. הסמלים, הדעות, ההגדרות, הדתות, המדע, הפוליטיקה, הזהויות, כולם יכולים להיות צללים, הם אינם בהכרח שקר, אבל הם אינם האור עצמו. אלוהים אינו צל, הוא האור שבכלל מאפשר לצל להופיע.
לכן, אין צורך להילחם בתופעות ובצורות, אלא צריך לדעת להשתמש בהן כשערים לאותה מטרה. תפילה יכולה להיות שער אם היא מחזירה לדממה, מדע יכול להיות שער אם הוא מחזיר לענווה, דת יכולה להיות שער אם היא פותחת לחסד, חילוניות יכולה להיות שער אם היא משחררת מפחד ובורות, אבל כל שער שהאדם נאחז בו כאמת סופית הופך לקיר.
הדרך אל אלוהים אינה מתחילה בעוד רעיון, אלא בהפחתת הרעיונות הלא נכונים, הרעש. פחות פרשנות, פחות דרמה, פחות צורך לדעת הכול ומיד, יותר שהייה בדממה, יותר נשימה וחיבור לגוף, יותר פתיחות, יותר ענווה, יותר יכולת להכיל את הבלתי נודע. כאשר האדם מבין את אלו, הוא יכול לחזור לדממה, ובדממה הרעש אינו מסתיר את אלוהים.
פרק תשיעי
עדות
"תודעתנו עוסקת ללא הרף בזיכרון ובציפיות. איננו מבינים שמלבד חווית ההווה, אף פעם לא הייתה ולעולם לא תהיה שום חוויה" אלן ווטס, פילוסוף בריטי
פילוסופיית העדות היא הכלי שבאמצעותו המושגים מתחילים להתפוגג. העדות אינה דמות פנימית או קול שאומר מה נכון ומה לא נכון, היא אינה שופטת, אינה מגנה על אינטרס, אינה מדריכה אותנו או מנהלת אותנו, העדות היא מה שנותר כאשר לא נותר רעש, כאשר הפסקנו להתנגד לזרימה.
העד לא בוחר בזרימה, בחירה שייכת למחשבה, לאגו, לרצונות. העד אינו אומר "אני אזרום", כי ברגע שמופיע אני שרוצה לזרום, זאת למעשה התנגדות לעדות האמיתית. העד הוא מה שנותר כאשר אנחנו מפסיקים לרצות, מפסיקים להזדהות עם המחשבות שלנו, עם הרגשות שלנו ועם האגו שלנו. העדות מתחילה כאשר האגו נח, ומתאפשרת זרימה לפני שמישהו הגדיר אותה זרימה.
העד אינו נדרש להגן על האגו, הוא רואה את האגו, הוא אינו נדרש להגן על הרגשות והמחשבות שחולפות, הוא פשוט צופה בהן, חווה אותן, אך לא מזדהה איתן. אגו מאמין בפעולה, ברדיפה, חסימה, להגן, לזוז, לדבר, לחשוב, צורך לתקן, צורך לשנות, צורך להתאים. רצונות אלו מופיעים תמיד כפעולה הנובעת מאגו, וחשוב לזכור שרוב הרצונות שאנו מזדהים איתם נובעים מאגו, שכן בעדות אין רצונות כלל, הקיום הוא בהתאם לזרימה. רצונות האגו גם הושפעו רבות מהרעש הסביבתי, מהרעש הפנימי, מהאמונות הפנימיות של האדם שהעולם הוא חסר כיוון, חסר השגחה, ורק בידו של האדם לשנות את העולם. אבל האמת היא, שאנשים משתנים לא כי לחצנו עליהם, אלא כי הגיע זמנם, לא כי דחקנו בהם, אלא כי הם התעייפו מהדרך שבה הלכו.
האגו שלנו דורש מאיתנו לפעול פעולה חיצונית כדי לשנות את המציאות החיצונית, אך עדות היא הבנה שקודם פעולה פנימית היא שמשנה את המציאות החיצונית. העד אינו מתנגד לפעולות המתרחשות בעולם, עם זאת אינו מזדהה עם עושה הפעולה, העולם זז לבד, הגוף זז, המילים נאמרות, הדלתות נפתחות ונסגרות, אנשים מתקרבים ומתרחקים, אבל העד אינו נאחז באדם ואינו נאחז בדבר, גם גופו זמני.
העדות היא למעשה, האני האמיתי שבתוכנו, שראה את כל מסלול חיינו, שמכיר את כל המשחקים שלנו, את כל הרגשות שלנו, את כל הגירויים שלנו, את כל המחשבות שלנו, את כל החלומות, הרצונות, הפחדים, והתת-מודע שלנו. העדות יודעת באמת מה אנחנו ומי אנחנו, אבל היא לא שופטת. היא מתקיימת בדממה, אבל צועקת אמת. העדות אינה פסיביות, היא גם אינה אקטיביות, שתי הגדרות אלו שייכות לאשליות אגו. עדות היא מרחב של פעולה ואי-פעולה שמתרחשות מעצמן.
זו חירות האדם, לא חירות המבוססת על אשליה שיש בידו לעשות כל מה שרצה, כי רצונותיו אינם שלו כלל, אלא חירות אמיתית שיש בידו לעשות כל מה שצריך להיעשות ואמור להיעשות במסלול חייו הייחודי והאישי. חירות מן האשליה שהאדם נשלט על ידי המחשבות, הרגשות והדחפים שלו, חירות מן האשליה שהאדם מופעל על ידי טראומות עבר, חירות מהאשליה שהאגו הוא אני, שאני זה רק אגו, שאני זה השחקן, ולא מי שמפעיל את השחקן.
כאשר אנו בעדות, החיים נעים, אין התנגדות, אין צורך או רצון לתפוס את נהר החיים בידיים חשופות, הגוף זורם בנהר והתודעה צפה במסלולה. מתוך החירות הזאת, מתוך העדות הזאת, האדם פשוט מתקיים, דבר הוא לא עושה, אך הכול מעצמו נעשה, האדם פועל ללא מאמץ גם בפעולות הדורשות מאמץ, אינו חרד גם באירועים שבהם כולם חרדים, אינו מבולבל גם בזמנים בהם צפוי היה להתבלבל, הוא עושה מה שהוא נדרש לעשות, ללא מחשבה, ללא יוהרה.
כאשר אדם בעדות, נפתח חיבור עמוק וישיר לאלוהים, חיבור שהיה שם תמיד, חיבור שהופך אמונה לוודאות ואלוהים שמחכה לנו שנחזור למסלול חיינו, לתסריט המיטיב ביותר שלנו, שנכתב במיוחד עבורך.
פרק עשירי
דממה
הדממה היא שפתו של אלוהים, כל השאר הוא תרגום גרוע" ג'לאל א-דין רומי, משורר מזרם הסופיזם
למרבית בני האדם, מאוד קשה להתמודד עם הדממה, לעיתים עצם השהייה במחיצת עצמנו מתישה את מרבית האנשים, שכן באותה עת עלולות לעלות מחשבות הרות גורל על הדברים שנועדנו לעשות ודחינו, על האהבה האמיתית שהדחקנו, על ההזדמנויות שלנו להפוך למי שאנחנו ואף יותר, הזדמנויות שאנחנו לא מנצלים, פחדים, חרדות מעתיד לא ידוע או עצב מעבר שכבר קרה.
מרבית האנשים ינסו ככל יכולתם לחמוק מן האירוע המחשבתי הזה, אם באמצעות גלילה אינסופית במדיה חברתית, צפייה בחדשות, סדרות וסרטים, שימוש באלכוהול וסמים להקהות את החושים ובכך להימנע ממפגש עם אותן מחשבות. כל אלו רק סימפטומים לאותו יסוד, נפש האדם שקוראת לו לעשות את מה שהוא נולד לו, מה שהוא נועד לו, להגשים את עצמו בדרך המיטיבה ביותר, להתמודד עם האתגרים, הפחדים והמהלומות כאילו היו שלבים במשחק שיש לעבור, ולא כאירוע טראומטי או מפחיד, אלא בראש מורם ובגאווה. כאשר האדם משנה את תפיסתו לגבי המציאות אותה הכיר, ומבין שבתוכו קיימים כוחות מעל לתפיסה האנושית ולהבנה המחקרית, ולראיה ליבו של אדם יכול לעבור כאב עצום משברון לב ואכזבה, ובכל זאת להתעורר מחדש כאילו לא קרה מעולם דבר ולמצוא את ניצוץ האלוהים והאהבה שבתוכו.
כך ניתן להבין, שהתפיסה של האדם לגבי אותם אתגרים היא מיושנת. על האדם לאהוב את האתגרים כפי שאוהב את הנוחיות, לאהוב את הפחדים כפי שאוהב משחקים ולאהוב את המהלומות כאילו היו שיעורים.
כאשר תפיסת האדם מצליחה להכיל את ההבנה של הכאב, הסבל, הרוע והאגו כאשליה של המוח, את התנועה הטבעית של מטוטלת החיים שהוא חלק ממנה ואינו נפרד, את היכולת שלו להיות בעדות, הוא נפגש עם הדממה.
בדממה אפשר למצוא את אלוהים, מתוך עדות ולא מרעש של בקשות, מתוך נוכחות ולא מתוך ניסיון לשכנע, מתוך שקט ולא באמצעות מחשבה החושבת על השקט. לעיתים בני אדם מדברים על אלוהים ועם אלוהים ללא הרף וללא הצלחה, רק בשביל להבין שהם הפכו בעצמם לרעש, גם אם רצונותיהם יתגשמו, עלולים שלא ליתן תועלת אף לעצמם. כאשר מתקיימת דממה מוחלטת, נפסקת ההתנגדות, הרעש אינו רלוונטי, האדם נוכח ומבין, שהכול כבר אצלו.
דממה איננה בריחה, אלא חזרה, דממה איננה פירוש הדבר שתיקה, אלא דיבור הקורה מעצמו, דממה איננה אי עשייה, אלא עשייה נקייה מרעש. בדממה האדם אינו נדרש להוכיח דבר, אינו נדרש להילחם, אינו נדרש להיאחז ואינו נדרש לתוצאה, הוא מסונכרן עם הקיום המיטיב שלו.
דממה איננה מקום שאליו מגיעים, דממה נמצאת תמיד בתוכנו, מתחת לכל הרעש, הדאגות, המחשבות, הרצונות והמסכים, דממה נמצאת כאשר הרעש נעלם.
דממה היא המקום אליו הספר מכוון, אמנם על מנת להגיע אליה נדרש הקורא להבין את הכוחות והדחפים שמפעילים אותו, את הרעשים שמסתירים לו, אך בסופה של תובנה, הדממה היא יסוד המעלה העליונה בחיבור עם האלוהות ועם הסנכרון האלוהי.
תרגול דממה
שבו במקום שקט, נשמו עמוק ושימו לב לנשימה.
מהר מאוד מחשבות עולות, הזכירו לעצמכם שאלו מחשבות! אתם לא חייבים להזדהות איתן, אלא רק לצפות בהן.
לאחר התרגול כתבו אילו מחשבות עלו:
מהר מאוד רגשות עולים, הזכירו לעצמכם שאלו רגשות! אתם לא חייבים להזדהות איתם, אלא רק לצפות בהם, בהמשך כתבו אילו רגשות עלו
לאחר שראינו את המחשבות ואת הרגשות, לא מתוך הזדהות אלא רק בצפייה מהצד, שאלו עצמכם, מי רואה את כל זה? בהמשך כתבו דעתכם
פרק אחד-עשר
כלי פנוי
"אלו שיודעים, אינם מדברים, אך אלו שמדברים, אינם יודעים" מתוך דאו דה ג'ינג, ספר הדרך והסגולה מאת לאו דזה
האדם אינו מקור הזרימה, האדם הוא כלי המאפשר לזרימה לעבור דרכו, זהו שינוי תפיסתי עצמי המכוון את האדם לדממה פנימית. בעוד האגו טוען שיש ליצור, לשלוט, להשיג, להחזיק, להגן, לשנות, לתקן, לגרום לדבר לקרות, האדם ככלי פנוי מאפשר לזרימת החיים לעבור דרכו בדרך הנכונה ביותר וללא מאמץ עודף.
כאשר הכלי מלא ברצונות, בדחפים, בפחדים, רצונות כפייתיים, הוכחות, תוכניות, צורך לדעת, צורך לתוצאה לפי הציפייה, באגו ואשליות 'עצמי', אין מקום לזרימת החיים ולאלוהים לזרום דרך האדם, הכלי. ניסיון האדם לאחוז בשליטה מוחלטת במציאות, דומה לאדם המנסה לאחוז בזרימת נהר החיים בשתי ידיו, אותה זרימה שלא ניתן לאחוז אלא רק לאפשר לה להתקיים.
כאשר האדם הופך לכלי, אין משמעות העניין שהאדם נעלם, אלא מחשבותיו והאגו מאבדים אחיזתם על הדמות 'אני' שיצרו, בכך נוצר חלל ריק המאפשר זרימה אמיתית לנוע דרכנו. הכישרון, הקול, הגוף, הלב, הידיעה וההבנה, כולם יכולים לפעול מתוך הכלי הפנוי, אבל לא כמנהלי התודעה של האדם, אלא כמו כלים המאפשרים לזרימה האלוהית לזרום דרכם.
אלוהים אינו דורש מאיתנו דבר, הוא אינו צריך שנפעיל אותו, באמצעות תפילות או סמלים, טקסים או צללים, אלוהים צריך שנפסיק להפריע לו. האדם מבקש סימן מאלוהים, אבל מוחו רועש וגועש שגם לו היה נופל סימן מול עיניו לא היה מבחין בו, הוא מבקש חסד וברכה, אבל נאחז בכעס וקנאה, הוא מבקש צדק וחמלה, אך נאחז בשררה, הוא מבקש השגחה אבל מתעקש מול אלוהים על התוצאה, הוא מבקש שפע אבל אוחז בפנימיות של מחסור, הכלי מבקש להתמלא אך אינו מוכן להתרוקן בשביל כך.
התרוקנות הכלי אינה דיכוי, אינה החלשת האדם ואינה מוחקת את אישיות האדם, אלא היא תובנה עמוקה של תנועת החיים, התרחבות והתכווצות. כפי שאדם אינו יכול לנשוף אוויר טרם שאף, כך אדם אינו יכול לקבל על עצמו את החסד, הבריאות, השפע וההגשמה העצמית, טרם התרוקן מכל המחשבות המגבילות, הפחדים, התובנות המוטעות והאגו.
ההבנה היא לא פשוטה, אבל משחררת, האדם אינו מקור השפע, הוא אינו יוצר השפע או יוצר החסד, הוא הכלי שבאמצעותו אלוהים מאפשר שפע וחסד. מצד אחד ניתן לטעון כי הבנה זאת מפשיטה את האדם מכוחו, גדולתו ועשייתו, ומשליכה את כל הטוב והרע שעשה בחייו על אלוהים.
מצד שני, האדם מתרוקן מהאגו, אותו אגו שטוען שהוא לבד אחראי לחסד, שפע וזרימה, כאילו האדם הבודד הוא עצמו זה שהמציא את הכלכלה, הדפיס את השטרות, המציא את השפה שבאמצעותה הוא מתקיים ומקיים, המציא את כל המכונות שבאמצעותן הוא מזרים שפע ובנה בגפו את העולם, המדינה והעיר שמאפשרים לו להיות מי שהוא ולשתף את השפע והחסד.
התובנה היא ברורה, שרשרת התופעות שהתרחשו בטרם הגענו אל החיים, היא זאת שמאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו להגשים את עצמנו, כחלק מזרימת נהר החיים.
הרי לו הייתי נולד לפני החייאת השפה העברית, ספר זה היה כתוב בשפה אחרת והמושגים בו והמונחים בו כנראה לא היו דומים, לו הייתי נולד לפני המצאת הדפוס, הכתב שמולכם היה עלול להישכח לנצח, לו הייתי נולד להורים אחרים, מסלול חיי היה שונה באופן שלא ניתן להבין ולדעת את ההשלכות על חיי.
מכאן, על האדם לקבל את הענווה והצניעות הנובעים מטבע החיים, שרשרת בני האדם שקדמה לנו הביאה אותנו עד כאן, כעת כאשר אנחנו בנהר החיים, עלינו להמשיך לקדם, כחלק מהיותנו בנהר החיים.
עצם ההבנה שכל מעשינו וכל חיינו מושפעים באופן בלתי ניתן לכימות על ידי מיליארדי בני האדם שקדמו לנו, היא התובנה שהאגו מנסה להסתיר, ובכך אינו מאפשר לאלוהים לזרום דרכנו.
אך כאשר אנו מקבלים על עצמנו את הענווה, אנחנו מבינים שכלי ריק אינו הקטנת האדם, אלא יישור מבט למציאות הנכונה, במקום להכריז על האגו כמנהל הקיום, על האדם לקבל שזרימת החיים, אלוהים, הוא שפועל דרכנו מתוך הריק ומאפשר לטוב המיטיב, הטוב העילאי, ההתפתחות הנכונה והאמיתית, להתקיים.
להיות כלי פנוי פירושו לנקות את כל הרעש שקובע לי מה נכון ומה לא, מה ראוי ומה לא, מה צריך לעשות ומה לא, להבין שמעשינו הם תוצר של שרשרת תופעות ומעשים שקדמו לנו, שהחסד שנתנו היה למעשה חלק מזרימה אלוהית שאפשרו לה להתקיים, ולא כי האגו הגדול והחזק שלנו דרש במתן החסד.
ככלי פנוי, האדם נוכח, מתכוון, אוהב ומתפלל, אך אינו מכתיב לאלוהים את התוצאה, אינו כופה את הציפייה על המציאות, אינו פועל מתוך מחשבות, אלא מתוך אהבה טהורה.
דמיינו אדם שמתנגד לכל דבר שנאמר לו, שמתנגד לזרום עם החיים, שרואה כל ביקורת כמתקפה אישית, כל הכוונה כניסיון לביטול העצמי, הוא עלול להפוך עקשן כמו פרד, בעצם פעולותיו שלו הוא מונע את התיקון לו הוא זקוק, את ההכוונה המדויקת לו, את ההתפתחות לו הוא ראוי.
ככל שהכלי פנוי יותר, אלוהים יכול להזרים יותר מרצונו דרכנו ודרך הסובבים אותנו, מאחר ואיננו יודעים את ייעודנו המלא, וכל ידיעה עלולה להיות אשליה, אלוהים יכול לפעול באמצעות אנשים שאנחנו פוגשים בדרך, באמצעות קרובים, באמצעות החיים, על מנת לכוון אותנו לרצונו הגבוה.
פרק שנים-עשר
התנגדות
"החיים הם סדרה של שינויים טבעיים וספונטניים, אל תתנגד להם, זה רק יוצר צער. תן למציאות להיות מציאות, תן לדברים לזרום באופן טבעי" מתוך דאו דה ג'ינג, ספר הדרך והסגולה מאת לאו דזה
התנגדות היא סתימה של הכלי, היא אינה חטא או עוולה, אלא פעולה הנובעת מחוסר אמונה, חוסר ידיעת העתיד וחוסר קבלת ההשגחה וההכוונה. כאשר אדם טוען שתופעה אינה אמורה לקרות, כאילו הוא כתב את ספר החיים, הוא יוצר התנגדות. כאשר האדם לא מוכן לקבל התרחקות כחלק מתנועה טבעית של כיווץ והרחבה, התרחקות וקרבה, הוא יוצר התנגדות. כאשר התוצאה מתעכבת והאדם לא מוכן לקבל עיכוב או דחייה, הוא יוצר התנגדות.
התנגדות יכולה להיראות כמו כוח, עוצמה, עמידה על עקרונות, עמידה על רצון האגו או שמירה על המוכר, אך למעשה זוהי פעולה המזדהה עם עייפות ורעש של האגו. התנגדות דורשת מהאדם להחזיק את נהר החיים ולהכווין אותו ללא הרף, היא מונעת ממנו את האפשרות שאולי התופעות הן חלק מסנכרון רחב יותר, היא מונעת ממנו את ההבנה שאולי המציאות שהוא מבקש לתקן אינה צריכה כלל תיקון.
כאשר האדם מתנגד, הוא למעשה מביע את המרד האישי שלו באלוהים, בהכוונה, בסנכרון הרחב, בהשגחה האישית. האדם באמצעות המרד טוען, שהעולם חסר כיוון, או שהוא יודע את הכיוון יותר טוב מאלוהים, שהעוולות הן מוחלטות, שהפגיעה בו היא אישית ולעיתים אפילו טענה שהשטן אחראי לתופעה או לאירוע. אבל זוהי למעשה פעולת השלכה רגשית של האדם, שאינו מוכן לקחת אחריות על עצמו, על נטישת האמונה, על המחשבות העודפות ואיבוד השליטה העצמי. האדם משליך את מעשיו על השטן ואת ייגונו על אלוהים, כאשר הוא עיוור להבנה שאין בידו כדור בדולח מגלה עתידות והרעש שהוא עצמו מאפשר הוא הגורם הראשוני לפרשנות ולמרד באלוהים.
אם האדם מקבל את החיים רק כאשר אלו תואמים לציפיות האגו, הוא למעשה מביע את התנגדותו החזקה ביותר לנהר החיים ואלוהים. כעסים, פחדים, רצון לשליטה, תלות, היקשרות, רגשות אשמה, דרישות לתוצאה, הם תופעות המוצפות על ידי האגו בניסיון הישרדותי שלו, לשמר את מקומו בכלי שלנו, ובכך למעשה הוא מונע את הזרימה האלוהית.
כל מה שנדרש מן האדם, הוא להפסיק את ההתנגדות, לאפשר לאמונה לחדור לליבו ותחושת ההשגחה לעטוף אותו, לשמור על בריאותו הגופנית והנפשית, לאפשר לאלוהים לפעול באמצעות הכלי שלנו ולהביא אותנו להגשמה עצמית, להגשמת הייעוד שלנו, דרך זרימה וללא מאמץ.
אי התנגדות אינה ויתור על העצמי, היא ויתור על המלחמה הפנימית מול עולם התופעות ונהר החיים. אדם יכול לפעול בעוצמה, בסנכרון, באושר ולהגשים את חייו ואת ייעודו העליון, אך ללא התנגדות לדרך שבה אלו יופיעו.
כאשר ההתנגדות פוחתת, הכלי נפתח, הזרימה מתאפשרת והמציאות משתנה בהתאם. רעיונות חדשים, אנשים חדשים, תנועות חדשות, דלתות חדשות, המציאות שחשבנו שהיא מרגישה רחוקה ובלתי אפשרית הופכת להיות חיי היום-יום, וזאת מפני שהאדם הפסיק לכפות על המציאות ואלוהים את רצונותיו, בכך אפשר לאלוהים לספק לו מה שנועד לו בדרכו.
פרק שלושה-עשר
אחריות ותוצאה
"בטחו בו בכל עת, עם שפכו לפניו לבבכם, אלוהים מחכה לנו סלה" מתוך ספר תהילים המיוחס למלך דוד
לאדם אין שליטה על התוצאה, אך לאדם תמיד יש שליטה על העשייה, הכוונה, איכות הפעולה והדרך בה פעל, אך התוצאה הרגעית או הסופית תלויה למעשה באינסוף משתנים, הסתברויות על גבי הסתברויות שגם הבינה המלאכותית העוצמתית ביותר לא תצליח לנחש נכון בהצלחה מוחלטת.
איינשטיין אמר אלוהים לא משחק בקוביות, הכוונה היא שכאשר אנחנו זורקים קובייה שוות משקל וצורה, יש הסתברות זהה שהקובייה תיפול על כל אחד מהמספרים השונים שבקובייה, הסיכוי שתצא הספרה שש זהה לסיכוי שתצא הספרה אחת, וכאן איינשטיין טען, מה שנראה לנו הסתברות, אקראיות הקובייה, למעשה מופעל על ידי אינסוף משתנים שונים שאותם קבע אלוהים.
התובנה הזאת אינה טענה להוכחת אלוהים, אלא תובנה לשחרור האדם, כאשר האדם מבין שאין לו שליטה על התוצאה, אלא רק על הכוונה ועל הפעולה עצמה, הוא משתחרר מהלחץ והחרדה שבתוצאה, מהתלות בתוצאה הסופית, לא מתוך בריחה מאחריות, אלא מתוך קבלת אחריות מלאה שכל מה שכן באחריותו, הוא באחריותו המלאה, וכל מה שלא בשליטתו, כמו התוצאה, עליו לשחרר באופן פנימי ומוחלט.
עצם שחרור מחרדת התוצאה, מאפשר לאדם לפעול בצורה פשוטה, אמיתית ונקייה יותר, ככלי פנוי, בהווה, מאחר ואינו מאפשר לעתיד הלא כתוב לתפוס מרחב בהווה.
האדם אחראי לניקיון פנימי, לפתיחת הכלי, לשחרור מהאגו, להימצאות בדממה, לפעולה הנדרשת, לנוכחות, לנשימה, לתנועה, היצמדות לאמת הפנימית וההתמדה בדרך הנכונה. התזמון, הסנכרון, הפתיחה, ההבשלה, הדרך שבה התופעות קורות ותוצאתן הסופית, אינם בשליטתו.
שחרור מן התוצאה אינו פעולה פסיבית, הוא דווקא מחזק את המעשה, אף את הפעולה העקיפה. כאשר אדם עוצר את הוצאת האנרגיה על דאגה לתוצאה, הוא יכול להשקיע יותר תשומת לב בכוונה ובעשייה. העשייה יכולה להיות גם למען אותה מטרה וגם בצורה עקיפה למען אותה מטרה, שכן אדם המשקיע את תשומת ליבו, זמנו ומעשיו לפיתוח עצמו, לבריאות גופו, לבריאות הפנימיות שלו, יוצא להליכות בטבע, קורא כשפנוי, כותב כשיכול, רוקד כשזורם ושר מהנאה, איזו מטרה נעלה יותר קיימת מזו? רק כאשר האדם מטפח את עצמו, את הכלי בו הוא משתמש המאפשר את הזרימה, הוא יביא נוחות, שפע, חסד וברכה על עצמו ועל כל הסובבים אותו.
תרגול אחריות ותוצאה
כתבו: מה המעשה שלי?
כתבו: מה הכוונה שלי?
כתבו: במה אני מתמיד?
כתבו: איזו תוצאה אני משחרר לאלוהים?
כאשר חלוקת האחריות הופכת להרגל, החרדה הקיומית פוחתת ונעלמת, האדם מפסיק לשאת את עול תפקיד האלוהים ולנסות לשלוט בהסתברות התופעות ובתוצאה, הוא מפסיק לדרוש מעצמו לדעת את העתיד ולשלוט בהכול. האדם עושה את מה שבידיו, אלוהים עושה את כל השאר.
פרק ארבעה-עשר
תפילה חילונית
"ממעמקים קראתיך יהוה, אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני" מתוך ספר תהילים המיוחס למלך דוד
תפילה חילונית אינה טקסט מסורתי, אינה דורשת מקום קדוש או שפה דתית, אלא תפילה שנאמרת בשפה ברורה ומובנת לנו, שכן תפילה אמיתית נובעת מהפנימיות שלנו והרצונות המדויקים שלנו. התפילה יכולה להיות משפט נקי שמחזיר את האדם לדממה, לסנכרון, לתקווה ואמונה פנימית.
התפילה החילונית אינה ניסיון לשכנע את אלוהים לעשות דבר, אלא היא פעולה של פינוי הכלי על מנת לקבל את מה שאלוהים כבר רוצה להזרים לנו, היא ניסיון לשכתב את האמונות הפנימיות שלנו, בעיקר לגבינו, שיכולות להפוך מגבילות.
דוגמאות לתפילה חילונית: אלוהים פועל לטובתי, אלוהים פועל לסדר את כל צרכיי גם ללא ידיעתי, אלוהים רוצה להזרים דרכי שפע, אלוהים רוצה את הטוב והמטיב שלי, אלוהים רוצה לעשות עימי חסד, אלוהים רוצה להזרים דרכי אהבה, אני עושה את חלקי ואלוהים ידאג לכל השאר, אני לא נאחז בתוצאה אלוהים ידאג לה, אני מוכן לקבל את רצון אלוהים בשבילי.
אלו אינן סיסמאות, אלו משפטים שמעצבים את העולם הפנימי שלנו, עיצוב מדויק ובריא, המחליף את השיח הרגיל בו האדם משתמש בעת שיחה עם אלוהים ועם עצמו. כאשר אנחנו מתפללים, עלינו לשאול אם התפילה נועדה לפתח אותי, לבנות אותי ככלי בריא יותר, או מניעה אותי להיקשרות, רצונות אובססיביים ודרישות מאלוהים המתעלמות מהדרך.
יש לשים לב, אם אדם מתפלל "אלוהים פועל לטובתי גם ללא ידיעתי", אך כל מהלומה קטנה מוציאה את האדם מאיזון וחיבור פנימי, וכאשר תופעה או אירוע שהאדם מתנגד להם הופכים להיות הוכחה לאי הצלחת התפילה, אז התפילה דומה לרעש שאין בו כוונה, לא רגש ולא אמונה. על האדם לחבר בין התפילה לבין הפנימי ולשים מבטחו בתפילה, בדרך ובאלוהים, התפילה פועלת כאשר אדם מאמין בה, מהפנימיות שבו, מהאמונה בלתי ניתנת לשבירה ומתוך הנחה שהתפילה כבר התקבלה.
פרק חמישה-עשר
שדה של אפשרויות
"הכעס אינו משיג דבר, וגם כאשר הושג דבר באמצעות הכעס, בסבלנות אפשר היה להשיג הרבה יותר" ציטוט המיוחס לרבי נחמן מברסלב
האגו, רוצה לעיתים דברים בטרם עת, לא בשלים, שאינם מתאימים לנו בכלל או רק ברגע הזה, שעלולים להוביל אותנו לדרך של כאב ועצבות, דרך של אי סיפוק והתפזרות, דרך של חוסר אמונה ותקווה, דרך של חומריות מוחלטת או דרך שתוביל אותנו לגרימת עוול לאחרים, גם ללא ידיעתנו וגם על אף כוונותינו הטובות. הנסיעה שאדם ויתר עליה, אולי הייתה אמורה להיות נסיעתו האחרונה שבה יכול היה להרוג ולהיהרג, מי ידע?
רק אלוהים, על כן איננו יכולים לשאת ולתת עם המציאות על הרצונות שלנו אל מול הדרך ששומרת עלינו. בעוד אנו רואים מסלול בודד, אלוהים רואה אינסוף מסלולי חיים, חלקם אנחנו מתקיימים בתודעה נמוכה, חלקם בתודעה גבוהה בה ניצלנו את הכישרונות שלנו. בחלקם כבר פתרנו הכול, הגענו להגשמה עצמית מלאה, לחיים מלאי אהבה, מלאי שליחות וברכה.
לכן, לפעמים מה שאנחנו רוצים לא נפתח מיד, לא מפני שאלוהים מתנגד, אלא מפני שאלוהים אינו משרת את הרצון הלא בשל ואת האגו שלנו. אם יש לנו ייעוד חשוב, אלוהים יפעל בדרכים שונות שעלולות להראות לנו כאילו הוא נגדנו או נגד הרצון שלנו, אך הוא רק מנסה להחזיר אותנו לדרך הנכונה לנו.
אולי אנחנו פשוט איננו בשלים עוד, אולי אנחנו רצינו הצלחה קטנה והוא מכין לנו מאחורי הקלעים הצלחה גדולה פי כמה משחשבנו, ברכה עצומה שחיכתה לנו לזמן הנכון וברגע הנכון, אהבת חיינו שחיכתה שנסיים עוד פעולה, עוד שורת כתיבה, עוד אימון, עוד תובנה, עוד שינוי נוסף שלא הספקנו לשנות.
ככל שהאדם מתנגד פחות לשדה האפשרויות, הוא נעשה פחות קשור למסלול היחיד והבלעדי שהוא רוצה לראות, שאולי לא היה כלל מדויק לו, האדם מתחיל לזהות מה פותח את התודעה ומה מכווץ אותה, מה נע ללא מאמץ ומה דורש כפייה, מתי הוא מדבר מתוך פחד ולא מתוך אמונה, מתי הוא מדבר מתוך חוסר ולא מתוך השלמה, מתי הוא פועל מתוך רעש, ולא מדממה.
אפשר לסכם זאת כך: אלוהים אינו כופה עלינו את הדרך הגבוהה ביותר, הוא מציע לנו אותה באמצעות סנכרון איתו, באמצעות זרימה עם נהר החיים וקיומו, באמצעות הדממה שמחליפה את הרעש, באמצעות האמונה שמחליפה את הפחדים, באמצעות הבנה שהדרך שלנו נבנתה על ידי האגו שלנו, בעוד הדרך של אלוהים בשבילנו תוזמרה מזה עידנים.
בני האדם, הם היחידים שיכולים להגביל את שדה האפשרויות שאלוהים מאפשר להם, שכן מבחינת אלוהים אין סוף לשפע ולחסד שהוא יכול לעשות עם אדם, רק האדם עצמו יכול למנוע זאת מעצמו, באופן אירוני.
לכן חשוב להבין את כוחן של המחשבות, של האמונות הפנימיות העמוקות שלנו, אלו שאנחנו לעיתים אפילו לא מודעים להן, אלו האמונות המגבילות אותנו, אלו האמונות שמונעות מאיתנו את החסד העליון, שכן אדם עלול למצוא את עצמו מונע ומרחיק את אותו חסד עליון שאלוהים מנסה לכוון לו, רק מתוך אמונה פנימיות שזה לא מגיע לו, שאינו ראוי, שהוא קטן בשביל החסד הזה או שאם זה לא קרה עד עכשיו אז אלוהים לעולם לא יעשה את החסד הזה עימו, אלו מחשבות ורעשים שעלולים לגרום לכאב וצער, ולכן נדרש האדם להשתחרר מהן ולאפשר לשדה האפשרויות האינסופיות של אלוהים להתקיים בראשית בתודעה ובהבנה, ולאחר מכן להתקיים בתוך עומק האמונות הפנימיות שלנו שמעצבות אותנו ואת חיינו.
פרק שישה-עשר
חיים בזרימה אמונה והודיה
"אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים, כי מים אחרים זורמים בו כל הזמן" הרקליטוס מאפסוס, פילוסוף יווני
אם הגעתם עד הנה, עברתם תהליך פנימי עמוק ומשמעותי, הכאב הוא תופעה וכך צריך להתייחס אליו, הסבל הוא אמונה בתופעה והצמדת עלילה אליה, המחשבות נעות אך איננו חייבים להקשיב להן, רגשות חולפים אך איננו חייבים להיצמד אליהן.
רעש נמצא בכל מקום בימינו, במוזיקה, בטלוויזיה, בחדשות, בספרות, באנשים ובדעות, ברעיונות, במוסכמויות חברתיות, ובהגדרות והתוויות שאנחנו נותנים לתופעות החיים. אבל הדממה תמיד תישאר ביסוד האדם, מוכנה ומחכה לו שיחזור.
האדם הופך לכלי, ככל שהוא מתנקה ממה שהוא לא, הוא מפנה מקום לאלוהות לזרום דרכו ככלי מסונכרן. כך למעשה נדרש מאיתנו להימנע מלעשות את מה שלא נכון לנו, ולהתמיד בפעולה נכונה שבאה מתוך זרימה וללא מאמץ.
האדם אינו נצמד עוד לתוצאה, שכן אינה באחריותו, הוא נצמד למה שנדרש ממנו לקיום חייו, בריאותו הפיזית, הנפשית והפנימית, פעולותיו ומעשיו שבאחריותו.
האדם הופך עד לתופעות החיים, לתופעות הגוף, לתופעות הרגש, לתופעות החברה, לתופעות הטבע, לזרימה האלוהית ועד לעצמו.
האדם הופך לזרימה, כחלק מהזרימה הטבעית של נהר החיים ואלוהים, הוא אינו עוד נבדל מהם, אלא אחד איתם, הוא אינו שונה מהם אלא חלק, הוא אינו פועל כנגדם אלא בזרימה איתם.
העולם זז לבד, הטבע פשוט מתקיים, איתנו ובלעדינו, זוהי לא הקטנה, זוהי תובנה עמוקה, שכל עוד אנחנו פה, עלינו לקיים את ייעודנו בצורה המיטיבה ביותר, שכן התקופה שלנו בתוך הגוף הגשמי שלנו, היא זמנית.
כאשר אנחנו מבינים שאין צורך לאדם לשאת בכל אחריות החיים, בכל אחריות הקיום, בכל אחריות התופעות, לטובה ולרעה, אנחנו מבינים שלא נותר לאדם דבר אלא לשים מבטחו, אך אם ישים מבטחו בעצמו הרי זאת תהיה גאווה כי יחזור לקחת אחריות על החיים, לכן אמר דוד המלך, שימו מבטחכם באלוהים, תורידו את עול האחריות מידכם, לא כי אין בידכם לשנות ולעשות, אלא כי אין בידכם לשלוט בכל.
ראוי לזכור, כאשר אנחנו מבקשים מאלוהים להזרים דרכנו את השפע, ברצונו לעשות זאת בין כה וכה, כאשר אנחנו מבקשים מאלוהים להזרים דרכנו את החסד, הוא תכנן זאת מראש, כאשר אנחנו מבקשים מאלוהים להזרים דרכנו אהבה לבריות, הוא רק מחכה מימי קדם שנעשה זאת, כאשר אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאלוהים הוא טוב ומטיב, רוצה למעננו, הוא כזה וזהו שמו.
מכאן ניתן לזקק שני מצבים תודעתיים בהם האדם יכול לחיות בהם, כאשר הוא חלש ובחוסר, עליו לשים מבטחו באלוהים באופן מוחלט, כאילו אלוהים נלחם את המלחמות שלו, ולהאמין שכך זה קורה באמת. להאמין בצורה בלתי ניתנת לערעור, כי זהו מצב זמני, כפי שלמדנו הרי איננו יודעים כיצד יתפתחו הדברים, ואילו דברים אלוהים מתכנן לנו בהתפתחות העניינים, מכאן נותר לאדם רק לבטוח בדרך שבה אלוהים תכנן לו להתפתחות החיים האישיים.
כאשר האדם בחיוביות ועדות, עליו להודות על כך לאלוהים, שכן זהו מצב עדיף על החולשה וחוסר. הודיה היא רגש שבמעלה שנועד להביא אותנו למצב תודעתי גבוה בו האדם בטוח שכל העולם בסנכרון איתו, אלוהים בסנכרון איתו, החסד כבר עובר דרכו, השפע עובר דרכו, האהבה עוברת דרכו ולכן זה רק ראוי, שיודה על כך, שכן אי הודיה משמעותה גאווה, כאילו האדם לבדו גרם לכל אלו לקרות, ולא האלוה.
האדם הצדיק, יכול אפילו להתעלות עוד יותר, מתוך הבנה עמוקה שבסוף גם אין חוסר, אין חולשה, אין מינוס באמת, המינוס הוא פשוט תיאור נוסף לרעש, ומהמקום הזה הצדיק שם את מבטחו באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור ומודה על כל תופעה שבאה בדרכו, אם מתפרשת כטוב, אם מתפרשת כרע, כל תופעה היא ברכה, כל תופעה היא תודה, כי לא ידענו מדוע באה ומה תפקידה.
אך בסופם של דברים, על האדם לחזור למרכז ההוויה, גם כאשר הוא חושב על העבר וגם כאשר הוא חושב על העתיד, הוא נמצא בהוויה, אין לו איך לחמוק ממנה, רעיון יהוה נועד לתאר את אלוהי ההוויה, אך גם זה רעש נוסף, ובסוף אין דבר יותר יפה מהדממה.
פרק שבעה-עשר
עץ הדעת
"ויקרא יהוה אלוהים, אל-האדם, ויאמר לו איכה. ויאמר, את קלך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנכי, ואחבא. ויאמר, מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"
בראשית, פרק ג'
עץ הדעת הוא עולם ההסחות, עולם הרעש, עולם הרגשות, עולם המחשבות, עולם הדחפים, עולם הרצונות, עולם הדעות, זהו בדיוק הפרי ממנו אלוהים ביקש מאדם לא לאכול, ובכל זאת אכל, אך כמו שהבנו, אלוהים אפשר את האכילה.
טרם אכלו בני האדם את פרי עץ הדעת, הלכו כעירומים, ללא בושה, ללא פחד, ללא מחשבות, אך מיד לאחר אכילתו, התחבאו אפילו מאלוהים, על אף שלבטח ידעו שלא יוכלו להתחבא לו, המחשבות על נכון ולא נכון, רע טוב, התחילו את האגו האנושי, הכבוד והגאווה.
ישוע, אדם עברי, הביא מהפכה לעולם כאשר טען שלכל אדם יש את היכולת לשנות את דרכיו בכל רגע נתון. בכל עת, אדם יכול להתנקות בפנימיות שלו, מכל חטאיו, מכל מעשיו, מכל מחשבותיו, מכל הרעש שדבק במוחו לאורך השנים, כאילו לא אכל מעץ הדעת מעולם, בתנאי שיקבל עליו מעתה את הדרך הנכונה, את דרך הדממה, את דרך החסד, את דרך הברכה, את דרך אחוות האדם ולא המלחמה, את דרך השלום ולא הגאווה.
גיהנום וגן עדן הם מצבי תודעה. בגיהנום, האדם נמצא במחשבות יתר, על חטאיו, פחדיו ומעשיו. בגן עדן, האדם נמצא בדממה והודיה פנימית עמוקה. מכאן מתבקשת פעולה פשוטה, אלוהים מבקש מאיתנו להחזיר את תפוח עץ הדעת בחזרה.
הוא מאפשר לנו לאכול את תפוח עץ הדעת בכל עת, הוא מאפשר לנו לראות חלקים מהאלוהות, רעיונות, מושגים, מונחים, פירושים, להבחין בתופעות שהוא ברא, בדרכים להגיע אליו, אך כל אלו תמיד חוזרים לאותו עיקרון יסוד, רעשים שמנסים לתת תיאור למה שלא ניתן לתיאור, לתת הסבר למה שלא באמת ניתן להסביר, רבדים על גבי רבדים של מציאות שאין ולעולם לא יהיה בידינו להבין במלואם או אפילו לתאר במלואם, לכן תמיד חוזרים לדממה.
אלוהים קורא לנו אליו, לגן עדן, שם כל התופעות והתיאורים לא מקבלים שמות, שם הדעת שמפרידה בין בני האדם לא מתקיימת, שם הרעיונות שמפרידים בין גזעים לא מתקיימים, שם דחפים שגורמים עוול לא קיימים, שם המחשבות על צער, כאב וסבל לא מתחילים, שם אין אגו ולא שואלים איפה אלוהים.
הדממה היא תמיד המטרה העליונה, היא הבחירה של האדם להחזיר את תפוח הדעת לעץ, שם מקומו, ולאפשר לחיבור עם אלוהים להתקיים ללא הפרעה. בלי מחשבות, בלי פענוח, בלי ניחושים על עתיד שעוד לא נברא, בלי הפרדה בין תופעה לתופעה, בלי הבדל בין אדם לאדם, בלי הבדלה בין אלוהים לחוויה, בלי הבדל בין אלוהים להוויה, בלי הבדל בין יהוה לבין דממה.
פרק שמונה-עשר
אחרית דבר
"והיה באחרית הימים… וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד."
מיכה, פרק ד'
במהלך כתיבת ספר זה, חוויתי בעצמי חוויה רוחנית חזקה, חוויה אשר אפשרה לי לכתוב את ספר זה. אין עורר שעצם כתיבת מילים אלו, בשם אלוהות, הובילו אותי לשינוי פנימי עמוק וחידוד הדברים הכתובים בספר זה.
זהו אינו הספר האחרון לגאולה עצמית, שכן לאדם יש עוד דרך ארוכה להתפתחות, תובנות נוספות להבין, התעלות נוספת לעשות וכול מסע הינו רק מדרגה נוספת בדרך להתעלות הרוחנית הנדרשת מאיתנו, כבני אדם, כאנשים, למען עתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים.
על כתיבת ספר זה אינני דורש כבוד, אינני מבקש תהילה, אינני דורש הוקרה, אינני דורש דבר, שכן ספר זה נכתב בהשראה עמוקה ומתוך כוונה להיות כלי פנוי לזרימה האלוהית למען שתצא תורתו מציון.
לכן, כל הוקרה עבור ספר זה ראויה שתופנה אל מקור הדברים, אל אדריכל החיים, אל הכוח שהזרים את המילים, אל אלוהים, אל הבריאה, אל יהוה.
לכל התחלה יש סוף
לכל סוף יש התחלה
טלר הוצאות ספרים לאור היא הוצאת ספרים ישראלית ששמה לעצמה מטרה להביא את הקוראים לחקירה עצמית, בחינת המציאות, התפתחות אישית וגאולה.
TellerBP is an Israeli publishing house dedicated to guiding readers toward self-inquiry, the examination of reality, personal growth, and liberation.
© 2026 כל הזכויות בעברית שמורות ל־TellerBP
© July 2026 TellerBP. All rights reserved